<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת יתרו</h1>
<h2>דף כז:</h2>
פוקד עון אבות על בנים וגו' [שמות כ']. בגמ' מפרש וכן פסק דדוקא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, פי' אם הם גדולים ואוחזים מעשיהם ומעשה אבותיהם.
<h2>דף לח.</h2>
וינח ביום השביעי [שמות כ']. וק"ק הא דכתיב (בראשית ב' ג') כי בו שבת מכל מלאכתו, ולא כתיב כי בו נח. ונראה דשבת הוא לשון ישיבה, שהושיב הקב"ה שר של שבת, שהוא כלה, על כסאו וכל שרי מלאכתו היו מרקדין ומזמרין מזמור שיר ליום השבת, כמו שעושין לחתן ולכלה. מכאן פסק שמושיבין הכלה על כסא בלבדה כנגד החתן, ומזמרין בשבח הכלה לפני החתן, ואומר כלה נאה וחסודה.
<h2>דף מט:</h2>
את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך [שמות כ']. ארבע אתים כתיבי כאן לרבות ד' מיתות סקילה שריפה הרג וחנק שמתכפרים במיתתן ק"ו מקרבן, ולכך יסד הפייט מיתה ממרקת עון. וגם הוא רמוז בכאן מזבח אדמה פי' דם קרבן, אם מזבח אבנים נגד סקילה, כי חרבך נגד חרב, הנפת נגד חנק שחונקין בסודר, ותחללה נגד שריפה, אביה היא מחללת באש תשרף, הרי רמוז הוא הכל.
<h2>דף נט:</h2>
אל תגשו אל אשה [שמות י"ט]. ונאסרו בתשמיש המיטה בלא זמן, אע"ג דהקב"ה נתן טעם לדבר כדי לקבל התורה, מ"מ דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו כדמפרש בגמרא, ולכך הוצרך להתירו שנ' (דברים ה' כ"ז) שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו שהותרו בתשמיש המיטה. ומ"מ פסק דאם חרם או שבועה או נדר הקבוע להם זמן אם הגיע הזמן אין צריך מנין אחר להתירו כי נתבטל החרם ממילא, דהכא שאני כדפי' שלא פירש להם הקב"ה אלא אמר להם אל תגשו אל אשה עד אחר מתן תורה, ורבותא הוי אע"ג דגילה להם הטעם להיות נכונים ליום השלישי, ה"א דכל זמן שהתורה הקדושה קיימא יצטרכו להיות מקודשים ולפרוש מן האשה, לכך אמר שובו לכם לאהליכם. ורבים שגו ברואה ורוצים לומר אפי' בזמן המפורש צריך לסוף הזמן מנין אחר להתיר, וטעות הוא בידם. ומשה שפירש מאשתו מדעתו והסכים הקב"ה על ידו שנ' (שם ה' כ"ח) ואתה פה עמוד עמדי, נראה דהוה יליף לה מק"ו דאל תגשו אל אשה ואמר אותו דיבור אינו אלא לפי שעה אפי' הכי הזהירם, אנכי שכל שעה הדיבור עמי על אחת כמה וכמה.
